צוות העמותה

היי לכן,
אני בר, וביחד עם נשים מדהימות נוספות הקמתי את "הבית ש"ל ב"ר – העמותה לסרטן האישה (ע"ר)".
הבית של בר – HaBait Shel Bar

העמותה הזו היא משימת חיי (השנייה), ובפוסט הבא אני אנסה לספר לכם למה בכלל הקמתי אותה.

זוכרות את שנת 2020 וכמה היא הייתה קשה? אז עבורי, שנת 2020, הייתה מדהימה. הצלחתי להיות קצינה מוערכת בתפקיד פיקודי, לאזן חיי בית-עבודה וגם להיות ספורטאית לא רעה בכלל. מנגד, 2021 הייתה חלום בלהות. אימי האהובה חלתה בסרטן הרחם, ואחרי 9 חודשים ארוכים שהיו בעצם קצרים, היא נפטרה ממחלתה אחרי מאבק עיקש מעורר השראה.

בתשעת החודשים הקצרים הללו, אימי עברה שני ניתוחים ושלושה אשפוזים. אשפוז אחד למשך שלושה שבועות והשני למשך לא פחות מ-40 ימים!! את השלישי מי כבר סופר? וכל זאת עוד מבלי לדבר על הרבה מאוד ביקורים נוספים בבתי חולים.

רצנו מרופא לרופא, מבית חולים אחד לשני, לרב פירר, לטיפולים, לבדיקות, לרופאים בחו"ל. ואני, שמאז ומעולם חלמתי להיות רופאה – ובמקרה הגעתי ללימודי המשפטים ולהיות עורכת דין – גיליתי ביחד עם אימי ועם משפחתי, את עולם הרפואה מחדש.

באופן טבעי, לקחתי על עצמי לנהל את "הפרויקט" ובמהלך שנת 2021, נשאתי על כתפיי משרה מלאה, נוספת לתפקידי הצבאי, שהייתה משרת חיי: "מנהלת פרויקט: הסרטן של אמא".

וכבר עכשיו אני אומרת: מי שלא תמך בקרוב משפחה חולה, לא יודע את גודל המשרה הזו, ועד כמה היא משנה – הכל.

התחנה הראשונה בפרויקט הייתה ניתוח. הכינו אותנו ליומיים אשפוז והביתה, רק שהיומיים הללו הפכו עבור אימי לאשפוז של 40 ימים ועבורי לשלושה חודשים בחל"ת. הבנו את גודל הקרב, ונכנסנו למלחמה של החיים.
מלבד המלחמה עצמה בסרטן, נלחמתי בעצמי ובנטיות ליבי שסימנו לי לעזוב את מקצועי אחרי קריירה קצרה במיוחד. הרופאים של אימי תמכו בי והיו שם עבורי (ד"ר סוסמיליאן, ואתי ברק), וכמובן גם משפחתי ואימי בראשה. בסוף הגעתי להשלמה – מי חווה דבר כזה וחוזר להיות אותו דבר?

ותוך כדי התהליך הזה, היו רגעים, ועדיין יש רגעים כאלו, שהרגשתי שהאחים והאחיות והרופאים והרופאות הם החברים הכי טובים שלי. הם המנטורים שלי והם היחידים שמבינים אותי באמת, שאולי הבינו את סבלה של אימי, ואז הבנתי שיש כאן משהו גדול מסתם תחושה חולפת.
ואז, פרופ' תמר ספרא, מנהלת המרכז לסרטן האישה באיכילוב, מי שהייתה האונקולוגית של אימי, גייסה אותי לנהל את צוות המחקרים שלה. התהפכה לי הבטן כששמעתי את מילותיה כשהתקשרה אליי, ולו רק מתחושת השליחות וההתרגשות העצומה.

כבר 9 חודשים שאני עובדת במערך האונקולוגי באיכילוב ותחושת השליחות עוטפת אותי בכל בוקר. בכל יום אני מגיעה בחרדת קודש לעבודה לנסות ולהשפיע על חיי מטופלות.

ואז, אימי נפטרה בפתאומיות.

שברון הלב שאני חווה מאז היא התחושה הכי קשה שחוויתי בחיי, כאילו כרתו חצי מליבי וריאותיי ואני לא יכולה לנשום יותר. פתאום צריך ללמוד את החיים מחדש.

ובתוך הדרך החדשה שלי בעולם, שנמשכת כבר 7 חודשים, יש דבר אחד ברור עבורי – צוואתה הבלתי כתובה של אימי – לא להפסיק לפעול למען מטופלות, כי הסרטן הוא הסיפור של משפחתנו.

הקמת העמותה הייתה הדבר הראשון שעשיתי בחיי החדשים, מיד אחרי שקמנו מה-30 במעין אינסטינקט מיידי, והיום, זה הדבר היחידי שמאפשר לי לנשום טוב יותר.

אז אני כותבת לכן היום –
כבת לאמא שנפטרה מסרטן הרחם,
כנכדה לסבתא שנפטרה מסרטן השד,
וכנינה לסבתא שנפטרה מסרטן השחלות,
הסרטן הוא משימת חיי ואני לא אנוח עד שאני לא אצליח לשנות.

ביתי הוא ביתכן, וביתכן הוא ביתי.
בר