סרטן השחלה
אנחנו כאן בשבילך
שלום, אני ליזי אורון, בת 60 , מתגוררת בשוהם.
נשואה לבן זוג הכי שיש, אמא וסבתא לילדים ונכדים מהממים. בכובעי המקצועי אני סמנכ"לית וראש מינהל תפעול בעיריית נתניה. בנוסף אני יו"ר איגוד מנהלי תפעול ושפ"ע של הרשויות המקומיות בכל הארץ. חיי תמיד היו פעילים, ,תוססים, מלאי אנרגיה ועשייה בתחומים רבים.
בשנת 2022 יצאתי למסע התמודדות בלתי צפוי, מסוג שלא הכרתי ולא חשבתי שאפגוש אי פעם – אובחנתי כחולה בסרטן השחלות.
זה התחיל בכאבים בצד ימין, בעיקר באזור האגן ולמרות שעברתי בדיקות שונות במהלך שנה, הסיבה לכאב ואי הנוחות שלי נותרה בלתי מזוהה. התעקשתי, חזרתי ונבדקתי שוב ושוב . לא חלמתי שזה מה שימצאו הרופאים, קיבלתי את האבחנה, גיליתי ממה הכאב אבל הבנתי שאני עומדת בפני הרפתקה לא פשוטה בלשון המעטה.
יצאתי למערכה מלווה בצוות רפואי מקצועי ומסור של המחלקה הגניקואונקולוגית בשיבא וכשאני מוקפת ועטופה מכל הכיוונים במשפחה וחברים נדירים. בורכתי במקום עבודה מיוחד, כשכל הצוות הניהולי וכלל העובדים עטפו, תמכו ועודדו, כולם כאחד חיבקו אותי, הקלו עליי, פינקו אותי, הצחיקו ועודדו אותי לכל אורך הדרך. היום ברור לי שחלק גדול מההחלמה הוא תוצאה של כל המעטפת המופלאה הזאת.
באופן אירוני, הטיפול האחרון שלי התקיים בדיוק לפני שנה ביום הולדתי. היום אני אסירת תודה על כך שאני נחשבת נקייה, למרות שאני ממשיכה בטיפולים ביולוגיים למניעה, בדיקות ומעקב. מתמודדת עם ההשפעות של הטיפולים והניתוח שעברתי ועם תופעות הלוואי של הטיפול הביולוגי אבל חיה נפלא.
בכל יום, אני מאמצת ומוקירה את הבריאות המחודשת שלי וקיבלתי החלטה מודעת לא לתת לסרטן להגדיר אותי. במהלך השנה האחרונה מאז שסיימתי את הטיפולים, חידשתי את חיי, שמתי את הסרטן מאחוריי, הטיפול הביולוגי הפך לחלק מחיי, אני מוקירה כל רגע עם המשפחה והחברים שלי וממשיכה לרדוף אחרי התשוקות המקצועיות שלי במרץ ובנחישות מחודשת.
לצד החזרה לשגרה וככל שחלף הזמן, הבנתי את החשיבות של שיתוף הסיפור שלי והעלאת המודעות לסרטן השחלות. מחלה זו מלווה בתסמינים מעורפלים, שלעיתים קרובות מאובחנים בטעות כמצבים אחרים, מה שמוביל לעיכוב באבחון ובטיפול.
מבחינתי המסע העיקש לאבחון שלי הדגיש את הצורך הקריטי במודעות לסרטן הלא מדובר הזה. על ידי הצגת הסיפור שלי, אני מקווה לשפוך אור על הסימנים העדינים של סרטן השחלות ולעודד נשים להיבדק גניקולוגית באופן שגרתי גם כשהכל תקין. להתעקש ולחפש אחר התשובות הרפואיות אם הן חוות את התסמינים. זה חיוני לציבור הרחב להכיר ברצינות הפוטנציאלית של סימנים אלה, שכן גילוי מוקדם הוא קריטי ומשפיע על תוצאות והצלחת הטיפול. בימים אלו הלכה לעולמה אישה יקרה לליבי, שסבלה מהתסמינים וקיבלה משככי כאבים. הגילוי שלה היה מאוחר מידיי.
שמי דגנית, וגדלתי בעיר האורות רחובות. מגיל צעיר, ליבי היה נתון בחלום יחיד: להיות רופאה. עצם המחשבה על ריפוי אחרים הציתה בי אש, וידעתי שהדרך הזו היא הייעוד שלי.
כדי להגשים את החלום שלי, יצאתי למסע לאיטליה. שם, בין רחובות מרוצפים עתיקים ואמנות הרנסנס, שקעתי בלימודי רפואה. הקרבתי קורבנות רבים – לילות מאוחרים, חגיגות שהוחמצו ורגעי ספק – אבל נחישותי מעולם לא התערערה.
כשחזרתי לארץ, יישמתי את הידע שהרווחתי בעמל רב. במשך שני עשורים שירתתי כרופאת משפחה בקריית שמונה, נוגעת בחיים ומקלה על כאבים. כובד האחריות רובץ על כתפי, אבל זו הייתה זכות. בהמשך חזרתי לרחובות והייתי רופאה בעיר הולדתי.
התסמינים שלי היו מעורפלים ובמהלך טיול בזנזיבר הרגשתי לחץ בבטן, נפיחות והבטן גדלה, חששתי שעליתי במשקל במהלך הטיול המשפחתי לזנזיבר. בתחילה האשמתי את המסעדות המקומיות באותה פינה רחוקה של העולם, תסמינים כמו הקאות כאבי בטן וצרבת…. אבל כשהתסמינים התגברו, ידעתי שמשהו רציני יותר.
כשחזרנו לישראל התחלתי לטפל בעצמי והלכתי למומחה גסטרו שנתן לי ערימה של בדיקות, בנוסף בקר רפואי שלי בקופת החולים שלח אותי להבדק אצל גניקולוגית ונשלחתי לקפלן עברתי סיטי בטן.
בדיקות רפואיות גילו את האמת, קיבלתי את הסיכום, לא היה מי שיסביר לי את התוצאות אבל כרופאה הבנתי מיד במה מדובר – הייתי לבד שם באולם עם התוצאה ביד. נראה היה שהיקום מתמוטט סביבי. בלי מילים מנחמות, בלי יד להחזיק. רק ההבנה של המציאות של מצבי. בהמשך גם גיליתי יש לי את גן ה-BRCA.
בבית החולים איכילוב התחלתי את הטיפולים.. ההתמודדות שלי הייתה מאוד מורכבת חוסר ודאות של העתיד ומה צפוי. פחד ממוות, מהטיפולים ותופעות הלוואי, והדבר שהכי כאב לי שנלקח ממני היה סטטוס דוקטור דגנית, שהיה העבודה שלי, המותג שלי – עצם מהות הזהות שלי היו תלויים כעת על כף המאזניים.
אבל לחוסן אין גבולות. בליווי של פסיכולוגית שנה שלמה, התמודדתי חזיתית עם המשבר. היום אני איתנה — רופאה חמושה במחשב, עובד בבקרת אשפוז בבית החולים אסף הרופא.
עדיין לא ברמיסיה וצפויה לעוד ניתוח אבל ממשיכה במסע של החיים!
שלום רב אני רחלי
אמא, מנהלת בית ספר למוזיקה.
בגיל 44, מצאתי את עצמי נקלעת למסע בלתי צפוי ומרתיע לאחר שקיבלתי אבחנה של סרטן השחלות בשלב 4 גרורתי. בעצם זה התחיל ב3 הפלות שעברתי בשנה האחרונה המשיך אל אי נוחות עדינה בבטן התחתונה שלי, שבהתחלה דחיתי אותם כאי נוחות קלה. אבל כאשר הכאבים נמשכו והתעצמו, הבנתי שאסור להתעלם מהם.
למרות חששותיי, התגובות מצד הרופאים היו מזלזלות. אבחנות כמו דלקות בדרכי השתן לכאב בזמן יחסים, אבנים בכליות, ורטיגו כשהיו סחרחורות בלתי פוסקות – כל אבחנה הרגישה כמו הקלה זמנית שרק האריכה את הסבל שלי. חלפו חודשים, ובכל יום שחלף מצבי החמיר. אבל סירבתי להניח לזה כי הגוף שלי זעק.
התעקשתי על בדיקות נוספות, חיפשתי חוות דעת שנייה ודחפתי לתשובות עד שלא ניתן היה להתעלם מהן יותר. ההתמדה הזו היא שהובילה לבסוף לגילוי סרטן שהתפשט בתוכי בשקט. בהמשך גם גיליתי שאני נשאית גן ה-BRCA1 .
עברתי טיפולי כימו לאחר מכן ניתוח היי-פאק ויש לי עוד כימו שאני צריכה לעבור
המסע שלי היה אחד של אתגרים בלתי נתפסים וגילויים כואבים. אבל דרך כל זה, הבנתי את החשיבות של סנגור עצמי ואת הכוח של הקשבה לגוף שלו.
אני חולקת את הסיפור שלי לא כסיפור של ייאוש, אלא כקריאה לפעולה. לכל הנשים בחוץ: הקשיבו לגוף שלכן, סמכו על האינסטינקטים שלכן, ואל תפחדו לדרוש את הטיפול ותשומת לב שמגיעים לכן. אל תתנו לחששות שלכן להתבטל או להתעלם מהתסמינים שלכן.
אני עומדת כאן היום כעדות לכוח הטמון בכל אחת ואחת מאיתנו. למרות שהדרך קדימה עשויה להיות קשה, היא לא בלתי ניתנת למעבר. עם אומץ, נחישות ותמיכה בלתי מעורערת של הסובבים אותנו, נוכל להתמודד עם כל אתגר שיקרה בדרכנו.
